HCuriel_photo

Henri Curiel

בתכנית דברנו על מהפכן גדול, שעליו נאמר כי אם לא היה נולד במצרים – היה משנה את העולם כולו.
הוא היה יהודי לא ציוני, אך דאג לקיומה הריבוני של מדינת ישראל. הוא היה מצרי בעל רגשות לאומיים. הוא נולד לאליטה עשירה, אך היה קומוניסט אדוק ומוצהר ותרם את ביתו למהפכה. הוא חי שנים רבות כבן בית בצרפת, לאחר שגורש ממצרים, אך נלחם בקולוניאליזם הצרפתי. הוא היה לוחם חופש ופעיל שלום.
האיש הזה הוא אנרי קוריאל שנרצח בשנת 1978.
עד היום לא פוענח הרצח. לגופים שונים היו אינטרסים שונים לחסל אותו.
___________________________________________________________________

להאזנה לתכנית ששודרה ב7 במאי 2013, לחץ כאן

___________________________________________________________________

(‏13 בספטמבר 1914 – 4 במאי 1978)

  • K. M. Williams – I'm Your Preacher Man מתוך Here Comes The Preacher Man
  • קטע קריאה מתוך ספרו של הנרי קוריאל "על מזבח השלום", הוצאת מפרש, 1982.
  • The Ethiopians – No Baptism מתוך Everything Crash
  • שיחה עם פרופסור גדי אלגזי, היסטוריון ופעיל חברתי
  • קטע קריאה מתוך ספרו של הנרי קוריאל "על מזבח השלום", הוצאת מפרש, 1982.
  • Big Joe Williams – She Have Broken My Heart מתוך Going Back To Crawford – Shortstuff Macon
  • קטע קריאה מתוך כתבה שפורסמה לראשונה בעיתון "דבר" מה-8 במאי 1948.
  • Barry Brown – Give Another Israel a Try

___________________________________________________________________

המאמר "הנרי קוריאל", אזרח העולם השלישי – מאת Gilles Perrault

מתוך: Le Monde diplomatique

תורגם על ידי צוות התכנית

הנרי קוריאל נולד במצרים ועזר לייסד את התנועה הקומוניסטית המצרית. בשנת 1950 הוגלה על ידי המלך פארוק, והגיע לצרפת – שם הקדיש את חייו לסיוע לתנועות שחרור בעולם השלישי, ולקידום השלום בין ישראל, מדינות ערב והפלסטינים. ההישג העיקרי שלו היה המצאת צורה חדשה של שיתוף פעולה בין מדינות, שהותאמה למאבקים האנטי קולוניאליסטים שאפיינו את המחצית השנייה של המאה ה-20. הוא נורה למוות בביתו שבפריז ב-1978.

הוא חי ומת כמצרי. זאת הייתה בחירה שנבעה מהרגשות העמוקים ביותר שלו. לידתו במצרים גרמה לבחירה להיות בלתי נמנעת. הנרי קוריאל ראה לראשונה אור יום בקהיר ב13 בספטמבר 1914. משפחתו היהודית החזיקה באזרחות איטלקית, למרות שאף אחד מהם לא ידע מילה באיטלקית. הוא גדל בארץ שנכבשה על ידי הבריטים ותושביה דיברו שפה שלא הבין כלל. הוא התחנך במכללה הישועית צרפתית. חייו לא נועדו להיות פשוטים.

משפחת קוריאל גורשה מספרד על ידי האינקוויזיציה. הם אמרו כי הגיעו למצרים בעקבות נפוליאון, כנראה דרך פורטוגל ואיטליה. סבו של הנרי היה מלווה כסף. אביו של הנרי המשיך את דרכו והפך להיות בנקאי. בית המשפחה הענקי באי האופנתי זמאלק היה מרוהט בחלקו בסגנון של לואי ה-16, ובחלקו באופנה מודרנית. לא ניתן לתאר את סגנון חייהם באותה התקופה כצנוע, אך בכל זאת הם ביקשו להימנע מראוותנות והעסיקו רק עשרה עובדים. הבית היה תמיד מלא באורחים שהיו שייכים לקהילה היהודית, שבאו והלכו כרצונם.

הדרכונים האיטלקים [או יווניים, צרפתיים או בריטיים] שלהם היו פשוט עניין של נוחות, הם זכו להטבות ממשטר המלוכה של פארוק ונהנו מפריבילגיות בתחום השיפוט. הם היו "זרים" שאבותיהם נקברו בקהיר במשך דורות. היו להם אינטרסים עסקיים במצרים, אך הם לא התעניינו במצרים עצמה. המולדת הרוחנית שלהם הייתה צרפת. להוריו של הנרי קוריאל ולחברים שלהם היה חיבור מיסטי עם צרפת, דומה לזה של בן גילם שארל דה גול, שהשווה את זה לנסיכה באגדה עם גורל גדול ומיוחד במינו. הבנקאי דניאל קוריאל התעוור בגיל שלוש, ואשתו הייתה קוראת לו את העיתון "Le Temps" בכל ערב. הנרי ואחיו הגדול ראול למדו בבית הספר ודקלמו את המשפט " Our ancestors the Gauls". הם לא למדו דבר על ההיסטוריה המצרית, פרט לתקופה הפרעונית שנלמדה בשנה הראשונה של בית הספר התיכון.

משפחתו של הנרי קוריאל ביקרה בצרפת בכל קיץ. קשה להבין עומק הקשר הזה. הנרי קוריאל סיפר שנה לפני הרצחו כי "המדינה היחידה שאליה הרגשתי שייכות בנעוריי הייתה צרפת".

ראול, אחיו, היה רשאי לעזוב ללמוד בפריז ובסופו של דבר הפך לאריכואולוג מכובד. הנרי נבחר כיורשו של אביו ונצמד לשולחן בבנק. בזה אחר זה הוא צפה בחבריו וקרוביו עוזבים לצרפת בזמן שהוא עצמו טיפל באיכרים אומללים שבאו למשכן את הקציר של השנה באה. הגורל הכה אותו באופן קשה, אך כיצד יכול הוא למרוד באביו העיוור? הנרי מצא נחמה בספרים ובנשים, הוא חילק את זמנו בין הנשים הצעירות שהכיר לבין הזונות של קהיר. תחילה קרא את ספריו של מרסל פרוסט, ואחר כך את דוסטוייבסקי.

הרגישות הקיצונית שלו הפכה לשמו הנרדף. כשגובהו היה מטר ושמונים ומשקלו בערך 50 קילו, היה דומה לדחליל. לא עבר זמן רב עד אשר התחיל לפתח תסמינים של שחפת. במהלך הטיפולים הכיר אחות צעירה מהסביבה שלו ששכנעה אותו לעזור לה לטפל באיכרים שעבדו על 250 דונם של אדמה שהייתה בבעלות משפחת קוריאל בדלתא של הנילוס. הנרי קוריאל גילה את המצוקה הנוראה של העם המצרי בחברתה של האחות, רוזט אלג'ם, שלימים תהפוך לאשתו.

המצב היה נורא: לשכור חמור היה עולה יותר מלשכור גבר. ילדים בגילאי 7-13 עמלו תחת מהלומות. בכל שנה שליש מהילדים מתו עקב חנק מאבק. כפרים שלמים חלו במלריה. תוחלת החיים הממוצעת הייתה 27 שנים, לא כולל ילדים שמתו בשנה הראשונה לחייהם.

כמו צעירים רבים באירופה, הנרי קוריאל וחבריו קראו את כתביהם של אנדרה מלארו, פול ניזן ואנדרה ז'יד, וריחפו בשולי המרקסיזם. אך בשונה מבני דורם באירופה, הם לא נכנסו לפוליטיקה כחלק ממסעם הרוחני. הם נדחפו לכך על ידי תחושת מיאוס עמוקה ופיזית. מה שהבדיל אותם ותמיד יבדיל אותם מהמוני המיליטנטים באירופה זאת העובדה שהם נולדו בעולם שלישי, לפס ייצור ציני שהשיג את הניצול האולטימטיבי של אדם בידי אדם. לא הייתה להם מודעות תיאורטית המבוססת על אופוס אידיאולוגי או חישובים חכמים של ערך עודף. זו הייתה תחושת בטן שחלחלה אליהם ועיצבה את התודעה שלהם לעולם.

חברו של הנרי קוריאל, יוסף חזן, אמר: "הוא אף פעם לא שכח שזה היה הסבל של העם מצרי שהוביל אותו לפוליטיקה". איך הם יכלו שלא להיות קומוניסטים, כאשר השקפת העולם המרקסיסטית התאימה כל כך למצב שהם גילו? אבל הייתה בעיה. לא הייתה שום מפלגה קומוניסטית במצרים.

כמו המעגל שסבב אותו, הוא התנגד לפאשיזם כדבר מובן מאליו. בספטמבר 1939, הוא ואחיו ראול, ניסו לשווא להתגייס לצבא הצרפתי. הוא היה פעיל באיחוד הדמוקרטי שהקים עם חבריו כדי לקדם את המטרה של בעלות הברית.

בשנת 1942, כאשר נדמה היה כי קהיר עומדת ליפול לצבאו של רומל, הקהילה היהודית העשירה הצטופפה ברכבות לכיוון ירושלים. הנרי קוריאל החליט להישאר מתוך כוונה לארגן התנגדות במקרה של כיבוש נאצי. ללא ידיעתם של השלטונות הבריטיים הוא נעצר על ידי המשטרה המצרית שאספו את היהודים שנותרו כמתנה מסבירת פנים לצבא הגרמני. הכלא היה מלא בסוכנים מצריים שעבדו בשביל הנאצים ונעצרו על ידי המודיעין הבריטי. מתאו שמע קוריאל אלפי מפגינים צועקים את שמו של רומל. זה היה גילו מזעזע בשבילו. יותר מאוחר נודע לו שאלה היו קצינים מצרים שנשלחו לעזור לגרמנים לפעול נגד הבריטים. הפטריוטים המצריים היו מוכנים לכרות ברית עם השטן. הנרי קוריאל למד את הלקח: לא ניתן לדכא את שאיפתו של עם לעצמאות.

ב1943 הוא ייסד את התנועה המצרית לשחרור לאומי [MELN] אשר הגיעה בעקבות הקמת המפלגה הסודאנית הקומוניסטית. "מה זה אומר להיות קומוניסט במצרים? זה אומר להיות אנטי אימפריאליסטי". הוא נעזר בפעילים מסורים ולארגון היו הישגים גדולים, בין היתר עסק הארגון בתרגום והפצה של ספרות בסיסית קומוניסטית, הקמת בתי ספר קומוניסטיים, השתתפות פעילה בקונפליקטים חברתיים שפרצו בכל רחבי הארץ, וארגון הפגנות הענק בפברואר 1946 שהניעו את הבריטים להוציא את כוחותיהם מהערים.

אבל הארגון סבל מבעיות קשות וצמיחתו התעכבה בשל מחסור בכוח אדם. הייתה גם תחרות קשה בין שפע של ארגונים ששאפו להיות "מפלגה קומוניסטית מצרית": MELN  של הנרי קוריאל, ISKRA של הלל שוורץ ו Libération du Peuple של מרסל ישראל. כל שלושת המנהיגים הגיעו מהבורגנות היהודית העשירה. מוצאם המשותף רק חידד את המריבות הגלומות בפעילות הפוליטית שלהם. הנרי קוריאל לקח את הלאום המצרי תחת חסותו עם נפילת שלטון המלוכה. הוא אף התחיל ללמוד ערבית למרות שאף פעם לה הצליח לשלוט בה. האם אנחנו יכולים לדמיין את לנין דובר רוסית עילגת? 30 שנה מאוחר יותר אמר סעיד סולימאן ריפאעי בעצב "אם הנרי היה נולד מצרי, המפה של המזרח התיכון הייתה שונה".

התנועות העיקריות החלו להתאחד במאי 1947. אילו היה נמשך המיזוג הייתה יכולה להיווצר המפלגה הקומוניסטית שכולם חלמו עליה. אבל המריבות הפנימיות גרמו לאחדות הקצרה. שנה לאחר מכן הצדדים השונים מצאו עצמם שוב ביחד, הפעם במחנה המעצר.

הנרי קוריאל וחבריו אישרו את הקמת מדינת ישראל. מלבד האחים המוסלמים, העם המצרי לא הגיב בחריפות. אבל התבוסה במלחמה הישראלית-ערבית הראשונה הרגישה לעם המצרי כהשפלה קשה מנשוא. מאות פעילים קומוניסטיים נעצרו ברגע שהוכרז על המשטר הצבאי. גורלם של היהודים מביניהם נחרץ. ריימונד סטאמבולי, חברו של קוריאל, אמר "המלחמה הביאה לסיום כל מה שחלמנו עליו והתחלנו להשיג אותו. אנחנו ראינו בעצמנו מצרים, גם אם העם המצרי ראה אותנו כזרים. כעת לא היינו סתם זרים היינו יהודים, כלומר אויבים, גיס חמישי פוטנציאלי. מי מאיתנו היה יכול לצפות זאת מראש?".

למרות הביקורות שהאשימו אותם בסרבול ובחוסר מיומנות, הם נהגו במסירות מיליטנטית אינטנסיבית שהיממה אפילו את עמיתיהם באירופה. הם לא חסכו בדיכוי משטרתי. רבים מהם, כולל קוריאל שעמד בראש, בילו זמן רב בכלא בעקבות שביתות והפגנות שזעזעו את הרשויות. כעת מלחמה בלתי צפויה הרסה את הכול. הם נכלאו בגלל יהדותם.

הנרי קוריאל שהה שנה וחצי במחנה מעצר. הרשויות שחררו את חבריו בתמורה להסכמתם לא לחזור למצרים לעולם. הנרי היה נחוש להמשיך ולא להסכים לכך. הם שללו ממנו את האזרחות המצרית ובכך הקלו את גירושו. ב26 באוגוסט 1950, הוא הושם בכוח על אונייה לאירופה. הוא אף פעם לא ראה שוב את מצרים ולא שכח אותה.

האיש שהגיע לאירופה היה קומוניסט בהחלט, אך לא יוצא דופן. אם היה נולד 15 שנה קודם לכן ודאי היה חלק מהקומינטרן, אך הזמנים השתנו. באירופה נלחמו זה מול זה המזרח והמערב במלחמת חפירות ללא פריצת דרך. קוריאל לא ראה בברית המועצות מודל לחיקוי או לגן עדן סוציאליסטי עלי אדמות – יותר כמו מדינת עולם שלישי שגרמה להתחלה של משהו מבטיח.

קוריאל הגיע לגנואה, ויצר קשר עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. הוא קיבל קבלת פנים קרה מאוד. הוא חצה את הגבול באופן לא חוקי לצרפת, שם התקבל בחום על ידי אנדרה מרטי שאותו הכיר מ1943. מרטי בילה ארבעה ימים בקהיר בדרכו ממוסקבה לאלגי'ר.

הנרי קוריאל איבד את כל הסיכויים להכרה רשמית לאחר הפוטש של הקצינים החופשיים שהדיחו את פארוק ב23 ביולי 1952. העולם הקומוניסטי כולו כינה באופן מיידי את ה"הפיכה הצבאית הפשיסטית" . הארגונים הקומוניסטיים התחרו זה בזה בתועבתם לקצינים החופשיים. רק התנועה של קוריאל, שעליה המשיך להשפיע מפריס, קידמה בברכה את ההפיכה. לקוריאל היו קשרים עם קצינים בכירים שחלקם אף היו חברים בארגונו. הוא היה מודע היטב לתגובות הנלהבות בכל רחבי הארץ לתכנית רפורמת הרשויות החדשות, שכללו את רפורמת הקרקעות, מערכת חינוך דמוקרטית וצד חברתי. הרפורמות לא היו אופייניות לדיקטטורות פשיסטיות, אבל זה לא היה משנה – ארגונו של הנרי קוריאל הוגדר כ"כלי של פשיזם".

פרשת מרטי בקרוב תשים אותו מחוץ לתחום התנועה הקומוניסטית. כל מקל היה טוב כדי להכות את מרטי, והוא הואשם בדברים שונים. פחדנות, טעייה והוצאת דיבה שזוקקה בכמה שורות. הפחדנות הייתה עקבית באי ציון שמם של בני משפחת קוריאל, בזמן שהפכו אותם לניתנים לזיהוי בצורה מושלמת. בן דודם, אנדרה וייל-קוריאל, אף פעם לא היה טרוצקיסט, ובוודאי לא הלשין על אף אחד.

הנרי קוריאל הפך למצורע פוליטית

התובנה הגדולה שלו הייתה שחש את כוחה של השאיפה לשחרור לאומי כבר בשנת 1940. הוא צפה את ההתפתחות הפוליטית המרכזית של המחצית השנייה של המאה ה-20. לא רבים היו כל כך פקוחי עיניים. הלשכה הקולוניאלית של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית ייעצה לאוהדיו ותומכיו להיות סובלניים. האמנציפציה שלהם יכלה לבוא רק מהניצחון של הפרולטריון האירופי. קוריאל הבין שהגל הגואה של לאומיות בעולם השלישי – תערובת של שאיפות טהורות ופחות טהורות – היה ענק ולא ניתן לעמוד בפניו. היה הכרחי לרכוב עליו או להישאר תקוע. על כוחה של תובנה זו, הנרי קוריאל, יהודי חסר מדינה שהוחרם על ידי התנועה הקומוניסטית, הפך לאחד מגדולי אזרחי העולם השלישי.

בשנת 1957 הוא פגש את רוברט באראט Barrat, עיתונאי שהיה מחויב למאבק נגד המלחמה בת שלוש השנים באלג'יריה. באותו הזמן, הנרי קוריאל עדיין היה מעוניין רק במצרים, אך מצרים נשמטה יותר ויותר רחוק ממנו. החברים שלו היו מודאגים ממצב לא אופייני של דיכאון כרוני. רוברט באראט נתן לו חיים חדשים. בנובמבר 1957 הוא הציג בפניו את פרנסיס ג'ינסון Jeanson, שניהל רשת תמיכה עבור החזית הלאומית לשחרור אלג'יר (FLN). הרשת הייתה קיימת במשך שנה, אך הקימה מבנה ארגוני ראוי רק חודש לפני. במשך שלוש שנים הנרי קוריאל הקדיש את יכולותיו הארגוניות והאנרגיה המיליטנטית יוצאת הדופן שלו לרשת התמיכה בחזית הלאומית לשחרור אלג'יר. אשתו רוזט עבדה עימו, כפי שעשו ג'ויס בלאו ודידר פאוזי רוסנו, שהגיעו שניהם ממצרים. כאשר מספר פעילים נאספו על ידי שירותי הביטחון הצרפתים, והכיסוי של פרנסיס ג'ינסון Jeanson פוצץ, האלג'ירים ביקשו מהנרי קוריאל להשתלט.

לאחר שמלחמת אלג'יריה הסתיימה, קוריאל ביקש להרחיב את הרשת ולתת לה צורה קבועה על ידי הקמת התנועה האנטי קולוניאלית הצרפתית. זה היה מכשול רציני. הגישה הפרגמטית של קוריאל התעמתה עם האשליות הרומנטיות של פעילים שהאמינו כי על ידי תגובת שרשרת, המהפכה האלג'ירית יכלה להצית אש באירופה (מאוחר יותר, "הנפצים" היו קובה, סין, וייטנאם, וכן הלאה). מניסיונו במצרים, הנרי קוריאל ראה שהחזית הלאומית לשחרור אלג'יר הייתה פשוט תנועת שחרור לאומית. אחמד בן בלה ייצג שלב בלתי נמנע בשחרורו של העם האלג'ירי, אבל הוא לא היה לנין. והרעיון של יצוא הלהבה של המהפכה מאלג'יריה לצרפת היה פשוט אידיוטי.

ב-20 אוקטובר 1960 הנרי קוריאל נעצר, וריצה שנה וחצי בכלא. לאחר שנחתמו הסכמי השלום, צו הגירוש שהוצא בעת מעצרו קרא  להוציאו להורג. הוא התחמק מצו הגירוש הודות לקשרים ישנים ורבי עוצמה.

כשהשתחרר מכלא פרסנס Fresnes בגיל 48, הוא ידע שהוא גורש לשוליים. ואם הוא לא היה יכול למצוא מקום באף ארגון – הוא יכול לפעול כציר מרכזי. ההכשרה האינטלקטואלית שלו הפכה אותו למאגר של ניסיון מהפכני אירופי. במשך שנים הוא עבד לצד מיליטנטים שלמדו את הכישורים של פעילות מחתרתית תחת הכיבוש הנאצי, או בסיוע לחזית הלאומית לשחרור אלג'יר. הוא החליט להפוך את הכישורים האלה זמינים לתנועות השחרור של העולם השלישי, שאת החולשות הארגוניות שלהן הכיר היטב מהזמן שהיה במצרים.

על בסיס זה, קוריאל הקים ארגון שנודע כ"סולידריות" Solidarité, שהיה מרכז למתן שירותים. כמה עשרות מיליטנטים, רובם צרפתים, עם רקע נרחב וקשרים שונים (כומר פרוטסטנטי, איגודים מקצועיים, כמרים קתולים, חברי המפלגה הקומוניסטית שפעלו על בסיס אישי, וכו'). מטרתם לא הייתה לפעול כמנטורים פוליטיים, אלא פשוט ללמד מספר מיומנויות חיוניות שיכלו לעשות את כל ההבדל: איך לזהות ולהתנער מצל, להדפיס כרוזים עם עיתונות ניידת, לזייף מסמכים, איך להשתמש בקודים ודיו בלתי נראה, טיפול רפואי בסיסי ועזרה ראשונה, ייתכן כי שימוש בנשק וחומרי נפץ, כיצד לקרוא מפות, לפרש שטח, וכן הלאה. לרבים מהמדריכים היו ספקות לגבי התועלת של אימונים כה קצרים, אבל החוסר הטרגי של החניכים בניסיון, שכנע אותם במהרה. מיליטנטים כמו אלה מ-ANC – הקונגרס הלאומי האפריקני – שנחשפו לדיכוי האכזר והמתוחכם ביותר, התבררו כלא יודעים שום דבר מכללי היסוד של פעילות מחתרתית.

כשהיא מופנה בעיקר כלפי העולם השלישי, תמיכה זו הורחבה באופן טבעי לרשתות אנטי פשיסטיות שהיו קיימות בספרד תחת פרנקו, בפורטוגל תחת סלאזאר וקאטנו, יוון תחת הקולונלים, וצ'ילה של פינושה.

המיליטנטים הגיעו לצרפת בקבוצות קטנות לתקופות אימונים באורכים שונים. הם בחרו את הנושאים שהתאימו ביותר לבעיות בהן נתקלו בשטח. הפעילויות מומנו בתחילה על ידי אלג'יריה תחת בן בלה, שהחזיר מעין חוב. כאשר הוארי בומדיין תפס את השלטון בשנת 1965, התנועות שילמו את עלויות האימונים שלהן – שהיו מינימאליות – כשהמאמנים עצמם עובדים חינם.

רק הנרי קוריאל יכול היה לדמיין מפעל ייחודי זה. הוא ייצג את הסכום הכולל של ההצלחות והכישלונות שלו. מסלול קשה, מלווה בכישלונות חמורים, שאפשר לו להמציא את סוג הסולידריות הבינלאומית המתאימה ביותר לשנות ה-60' וה-70', כשמדינות עולם שלישי רבות כל כך יצאו לדרכן לעצמאות.

"סולידריות" היה ארגון מחתרתי, אך החזיק קונגרסים שנתיים ובחר ועדת היגוי, ומזכירות. המגוון הרחב של רקעים ודעות היה מקור מתמיד של מתח. אמנם סמכותו של האב המייסד הרגיזה כמה, אך רוב החברים של "סולידריות" היו מסורים לו עמוקות. הוא אף פעם לא ראה את מי שהצטרף אליו רק במונחים של יעילותם כלוחמים. ההגשמה האישית שלהם הייתה חשובה לו מאוד. ההכרות עם הנרי קוריאל שינתה את חייהם של רבים לטובה.

זה נמשך 15 שנים. בסופו של הדבר, כמובן, גם הפעילים הקשוחים ביותר נשחקו על ידי מאמציהם. האחים וונגן, שהיו מעמודי התווך של "סולידריות", פנו להתחייבויות אחרות. הנרי קוריאל בעצמו בסופו של דבר חזר לבעיה שרדפה אותו מאז 1948 – הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משוכנעים שרק דיאלוג יוביל לפתרון, הוא וגולים מצריים אחרים המתגוררים בצרפת ארגנו פגישות חשאיות בין יונים ישראליים ופלשתינים. שוב ושוב, פרוץ המלחמה או פיגוע טרור רצחני, קרעו לגזרים את רשת אנשי הקשר שנארגה בסבלנות. ושוב ושוב, הנרי קוריאל הרים את החוטים. הוא בדיוק הצליח לארגן פגישה בפריז בין מתי פלד, רזרבה כללית בישראל, ועיסאם סרטאווי, טרוריסט לשעבר שהוסב לתהליך השלום ומקורבו של יאסר ערפאת, כאשר השבועון הצרפתי Le Point פירסם מאמר של ז'ורז' סופר Suffert בגיליון של 21 ביוני 1976, בו האשים את קוריאל כ "ראש של רשתות התמיכה בטרור".

ההאשמה הייתה קלת דעת – אך קטלנית. הנרי קוריאל שנא את הטרור. הוא ראה בכך דבר טיפשי מבחינה פוליטית, ומפלצתי מבחינה מוסרית. אך בתקופה שבה אירופה התמודדה עם האלימות של כנופיית באדר מיינהוף ועם הבריגדות האדומות – שהנרי קוריאל גינה לחלוטין – האשמתו של סופר הייתה בבחינת גזר דין מוות. קמפיין העיתונות נגדו החטיא את המטרה, אך אחריו הגיעו אמצעים מנהליים, לרבות מעצר בית בדיגני. כאשר הוכח כי ההאשמה חסרת בסיס, משהו היה צריך להיעשות. הברירה היחידה שנותרה לאויביו של הנרי קוריאל הייתה טרור. שני מתנקשים ירו בו במעלית של בניין המגורים שלו ב-4 במאי 1978.

פעילותו למען השלום במזרח התיכון הטרידה את הנצים בשני הצדדים, שלא התנגדו לקחת את העניינים לידיים שלהם. הרשויות בדרום אפריקה ראו בו אחד מהאויבים הגרועים ביותר שלהם, שכן "סולידריות" סיפק תמיכה פעילה למיליטנטים של הקונגרס הלאומי האפריקני עד הסוף. כיום אנו יודעים כי השירותים החשאיים בדרום אפריקה לא היססו לשלוח רוצחים לאירופה. חקירת המשטרה לא הצליחה לעלות על זהות המסיתים ומבצעי הפשע. מקרה קוריאל סגור עכשיו באופן רשמי.

הנרי קוריאל לא היה אידיאולוג ולא תיאורטיקן. הוא היה אדם עם כשרון יוצא דופן לניתוח מצבים. הוא היה בעל תרבות אירופית, ואזרח העולם השלישי מלידה וניסיון. מכל אלה שהתיימרו להיות אינטרנציונליסטים במחצית השנייה של המאה ה-20, הוא היה כנראה זה שהמציא – לא את הצורות המרהיבות ביותר של פעולה – אך את אלו שהיו צנועות ואינטליגנטיות מספיק כדי להתברר כיעילות ביותר.

הזמנים השתנו. הגלובליזציה מתקדמת במהירות, יחד עם הדעיכה של סולידריות פוליטית בין עמים. כאדם שחי למען רעיונות שלו, ומת בשבילם, הנרי קוריאל משאיר כמורשתו את הצורך הבוער להמציא בינלאומיות חדשה.