"לא אפסיק ללכת עד אגיע אל דלת ביתה של אמי", כך שר הגוספּל העתיק. בין אם הגיבור מגיע אל השער הנכסף בסוף דרכו ובין אם לאו – מלמד אותנו המשורר האלמוני כי עיקר העניין הוא הדרך, ועיקר חייו של האדם הוא ההליכה עצמה. בין אם הליכה שמשמעהּ עזיבה, התרחקות ממקום הרע והסכנה, ובין אם משמעהּ הליכה לשם הליכה. ללא מחוז חפץ ללא תכלית.
"ההליכה היא הפתרון" ענה הפילוסוף היווני דיוגנס – בן האסכולה הציניקנית (בימים בהם ציניקן היה אסכולה) – כאשר נשאל הכיצד ניתן להוכיח כי אכן ישנה תנועה בעולם.
ואכן כן, שירת העם מדברת בשבחה של ההליכה ליישוב הדעת. הליכה לאין קץ עד יום פקודה. רבים החושבים וההוגים שדיברו בשבח מעלת ההליכה הרגלית, היא זו המעודדת האדם לחוות את ביטולו שלו בעולם, והן את ייחודו הקיומי מינהּ וביהּ. היא זו המוכיחה כי הרצון לחיות על פי נוסחה אחת קבועה, אידיאולוגיה סטאטית וגאוות-הידיעה, הינו רצון כוזב וחסר חיים.
בשידור זה מזמורי הליכה. מקדמת דנא ועד ימינו.