ביום 17 במאי בשנת 1954 הכריע בית המשפט העליון בארה"ב כי מה שנכתב בחוקה האמריקנית נוגד את חוקי ההפרדה הגזעית המתקיימים במדינותיה השונות וכי מעתה אסור יהיה להפריד במערכת החינוך בין התלמידים בשל צבע עורם.
אכן מתמיה הדבר, לכאורה, כיצד מאה שנים לאחר התיקון ה-14 לחוקה שאסר על ההפרדה הגזעית, שנים ספורות לאחר שחרור העבדים מכבליהם, עדיין נזקקו הורי תלמידים שחורים למאבק עיקש שעלה בדמים רבּים על מנת לרשום את ילדיהם בבתי הספר בארה"ב.
ב-1952 הגיש אוליבר בּראון, אביה של לינדה בּראון שהיתה אז בת 10 שנים, תביעה משפטית שמטרתה להבטיח את לימודיה התקינים בעיר טופּיקה אשר במדינת קנזאס. לא היתה זאת תביעה פרטית אלא קבוצת הורים שעוּדדה על ידי האגודה הלוחמנית לקידום שחורים וצבעוניים בארה"ב (NAACP) לתבוע את זכות ילדיהם ללמוד כשווים בין שווים. לאחר שנתיים ימים הגיע בית המשפט האמריקני למסקנתו סוף כל סוף: ההפרדה הגזעית, הסֶגְרֵגָציה, במוסדות החינוך מבוטלת ונוגדת את החוקה של אבות האומה (אשר רבים מהם היו עצמם בעלי עבדים ותומכי סגרגציה).
מכּאן, הכל אמור היה לבוא על מקומו בשלום, אך לא. במשך שנים כי תבואנה, ילמדו שחורי העור בארצות הברית של אמריקה כי להחלטות בית המשפט אין ערך בנפש האדם ולא בכל הנוגע לחוקי המדינות השונות המנהיגות את חוקיהן על פי מסורת אבות מעוותת ומושחתת.
כמו במקרה שבתמונה שלפנינו, בּה מצולמת הילדה רוּבּי בּרִידגֶ'ס, שנולדה כמה חודשים לאחר פסק הדין "בראון נגד מועצת החינוך" .
בהיותה בת 6 בשנת 1960 עוד נזקקה לעזרתם של סוכנים פדרליים וכוחות הצבא כדי להיכנס לכיתת לימודיה במדינת לואיזיאנה. מספיק להתבונן בפניה כדי לחוש במעט את אימת הימים ההם.
הרענו וזכרנו את אוליבר בראון ואת ביתו לינדה ואת פסק הדין המבורך. וזכרנו את כל אלה שהלכו ועוד ילכו אל קיצם מבלי לזכּות בזכוּת לחיות בשוויון בעולמם של בני התמותה.

___________________________________________________________________

להאזנה לתכנית ששודרה ב-17 במאי 2017, לחץ כאן.

___________________________________________________________________